<h1>הרוקח סימן שי"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
בדיקה כל הנשים שהן טהורות אינן צריכות בדיקה לא שחרית ולא ערבית ולא בשעת תשמיש אינה צריכה בדיקה דתנן בפ' ב' דנדה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. והא דתנן פעמים צריכה בדיקה שחרית וערבית ובשעה שעוברת לשמש את ביתה, דאמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שעסוקה בטהרות מיגו דבעיא בדיקה בסוף תשמיש לטהרות בעיא בדיקה נמי קודם תשמיש לבעלה אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה לבעל ומוקי בין יש לה ווסת בין אין לה ווסת תניא נמי הכי לבעלה מותרת בד"א שהניחוה בחזקת טהורה אבל הניחוה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאה עד שתאמר טהורה אני לא מיבעיא אשה שיש לה וסת שהיא טהורה בלא בדיקה עד יום הווסת דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ובפ' ב' דנדה (ט"ז ע"ב) אמר רבא בעל נפש בועל ושונה פי' בלא בדיקה אפי' אין לה ווסת מותרת לבעלה, והא דפסק שמואל (ב"ר) [כר'] חנינא בן אנטיגנוס דבעי בדיקה דווקא לטהרות אבל לבעלה לא בעי בדיקה, וכן אמוראי טובא פסקי הכי.
<h2>דף יד.</h2>
בפרק ב' דנדה בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה למחר מצאה עליו דם טמאה. בפ' הרואה כתם (דף נ"ז) עד שתחת הכר אם הדם עגול טהור משוך טמא. וקיימא לן כרב באיסורי דאמר (ט"ז ע"א) אשה שיש לה ווסת והגיע שעת ווסתה בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור. כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת החרשת והשוט' ושנטרפ' דעתה אם יש להן פקחות מתקינות אותן. בדיקה בבגד פשתן ישן לבן או בצמר גפן ומכניסות באותו מקום בכל הכתלים ובדלדולי בשר מקנחת שם.
<h2>דף יז.</h2>
כל אשה שטבלה ופגע בה כלב ושמש' עם בעלה בניה מכוערין ופניהם דומין לכלב. פגעה בחמור יהא טפשין כלבב החמור. פגעה בעם הארץ בניה עמי הארץ. משום הכי יתיב ר' יוחנן אשערי טבילה בפרק שלישי דברכות שלא יפגעו בכלב ובחמור ובחזירה. אבל מי שפוגע באשה שסלקה מטבילה אמר בפ' ערבי פסחים (דף קי"א) נימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. פגעה בסוס תעלה ותשמש. אלמד לך לידע במי פגעה, כל אשה שבניה הולכים ואוכלין בשוק אמו פגעה בכלב. והרוק יורד על זקנו ולשונו נפסק מלדבר אמו פגעה בחמור. ואם אין ממש בדבריו ומשכח לימודו אמו פגעה בעם הארץ. ואם בנה נאה ודיבורו נאה ולומד הכל אמו פגעה בסוס, וכן ניהוגו של אותו בן לומד ומשפיל קומתו ונשמעין דבריו. ואם מהפך יד ליד ומהפך לשונו דע כששימש אביו עם אמו נשק לאמו ויצא לשונו מפיו. מי שאינה זהירה בנדתה קוברת בניה ובעלה המשמש עם הנדה בניה לוקין בצרעת. המשמש לאור השמש כנגד השמש בניה לוקין בבהרת. כנגד הירח בניה לוקין בבוהק ולבסוף בצרעת. כנגד הכוכבים בניו לוקין בלשונם בלגלוג. המדבר בתשמיש דברים מכוערים בניו אלמים. חישבה באיש אחר בתשמישה בניה חרשים. נדה שגילח' ציפורניה ודרס עליהן בעל או אדם אחר לוקה עליהן בשחין. מעשה באלישע כהן גדול שלא היו בניו מתקיימין מפני שלא היתה אשתו מי שפוגעה כשעולה מן הטבילה וכו' עד שפגע בה מיטטר"ון שר הפנים ושמשה עם בעלה בשמח' ונתעברה את ר' ישמעאל והיה דיוקנו דומה לו.
קדוש תשמיש. בשבועות בפרק ידיעות הטומאה (י"ח ע"ב) המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים. בפ' ב' דנדה (י"ז ע"א) אסור לשמש לאור היום אם לא יאפיל בטליתו או בבית אפל, ולא לאור הנר שלא יהו בניו נכפין. ובפ' י"ט (ביצה כ"ב ע"א) כופה על הנר כלי או עושה פריסת בגד. בגיטין מי שאחזו (ע' ע"א) הקיז ושימש מיד בניו ויתקין, הקיזו שניהם ושמשו קודם שיטעמו כלום בניהם בעלי ראתן. בא מבית הכסא לא ישמש עד שישהא מהלך חצי מיל, ואם שימש בניו נכפין. שמש מעומד אחזתו עוית מיושב דלדיא. בפ"א דחגיגה (ה' ע"ב) לא ישיח שיחה יתירה עם אשתו אם אינה צריכה להתרצות. ובנדרים בפ' ואלו מותרין (כ' ע"ב) גבי אימא שלום מגלה טפח ומכסה טפח. אל ישתה בכוס זה ועינו בכוס אחר. וליזהר מן א"סנת מש"געח בני אמה בני אנוסה בני שנואה בני נידוי, תמורה, מריבה, שיכרות, גרושת הלב, ערבוביא, בני חצופה. בפ"ב דנדה (י"ז ע"א) אין משמשין מטותיהן לפני כל. בפרק המפלת (דף ל"א) משהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחילה וכן יבעול וישנה שיהו בניו זכרי'. לדעתה כדאמר בפ' בתרא דערובין (ק' ע"ב) ובפ' א' דבבא בתרא (י' ע"ב) ישמח באשתו לדבר מצוה. בפרק בתרא דנדה (ע' ע"ב) אשתו הוגנת ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויבקש רחמים ממי שהבנים שלו נחלת ה' בנים. בפרק המפלת (ל"א ע"ב) אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה.
<h2>דף יט.</h2>
מראה דמים. בפ' ב' דנדה פ' כל היד חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמי אדמה וכמזוג אבל כמי צלי או לבן או ירוק טהורה. ואותן דמים מראה אדמומית להם, ולפי שאין אנו בקיאין בדמים אם קצת אדמומית בדם טמאה.
<h2>דף כא.</h2>
נפל. המפלת חתיכה טמאה ז' (נקיים) בפ' המפלת כר' יהודה וקיימא לן כרבנן כל שאינו מצורת אדם טהורה. קשתה שנים ושלישי הפילה צריכה ז' נקיים דאין קושי לנפלים. הפילה בתוך מ' יום בלא דם טהורה. הפילה שליא טמאה י"ד שמא נקבה היתה ונימוח שאין שליא בלא וולד. ילדה וולד בלא שליא ולאחר כמה ימים הפילה שליא אמרי רבנן זו שליא של וולד ראשון, מעשה ותלו שליא בוולד אחד ועשרים יום. והני מילי וולד קיימא דבעי שליי' אבל נפל לא, אלא שליא ההוא איתמח והא שליא וולד אחרינא הוי ואיתמח, וטמאה י"ז ימים ואין לה טוהר. ילדה ובתוך ימי טוהר הפילה יש לה ימי טומאה ואין לה ימי טוהר. הפילה יום מ' אינו וולד, ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה ואין לה טוהר. המפלת וולד ואינה יודעת מה הפילה תשב לזכר ולנקבה, טמאה י"ד ואין לה טוהר כי אם ששה ועשרים יום ואם תראה דם אחרי כן טמאה, ואם אין ידוע אם וולד היה אם רוח היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה ואין לה דם טוהר כלל. וולד ראשון נקבה ושני זכר נפקי ימי טומאה וימי טהרה דשני ועדיין דנקבה לא חלו מכי נפקו ימי טוהר דזכר כל דחזיא טמאה, דתניא שלשים ושלשת ימים יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כולו רצוף אף ל"ג ימים רצופין. שפעה דם מתוך ז' לאחר ז' מתוך י"ד לאחר י"ד מתוך ל"ג לאחר ל"ג לזכר או מתוך ס"ו לאחר ס"ו לנקבה ולא אפסיק בין דם טמא לדם טהור אסורה עד שתפסיק ז' נקיים שנשים שלנו ספק זבות הן ויולדות בזוב וצריכין ז' נקיים. בפרק המפלת (דף כ"ח) טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. טומטום ונקבה. תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או דרך מרגלותיו יצא רובו הוי כילוד. יצא כדרכו משיצא פדחתו הוי כילוד. ואם נשמע קול הנער ועודו בבטן ולאחר ימים הולידה יש למנות משעה שהקול נשמע כי ראשו הוציא וחזר כדמשמע בנדה בפרק יוצא דופן (מ"ב ע"ב). בשלהי המפלת רבי מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה שבעה מתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסה לחופה, וכן בתנא דבי אליהו. בפ' א' דנדה (דף ח') ובשילהי פ' האשה תנא משום ר' מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, וסימן אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך, הנה כי כן יבורך וגו'.
<h2>דף לג.</h2>
בועל בעילת מצוה ופורש. קיימא לן בפ' בתרא דנדה בועל בעילת מצוה ופורש וגומר ביאתו אפי' ראתה דם בתולים בתוך הבעילה כדאמר בשחיטת חולין בפ' כל הבשר (ק"ט ע"ב) אסר לנו דם נדה והתיר לנו דם בתולים. והלכה בועל בעילת מצוה ופורש בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות בין ראתה בין לא ראתה בין בוגרת בין אינה בוגרת. ופורש ממנה מעט ולא להרחיקה כנדה שהרי דם בתולים טהור כי אם מתשמיש, ובעל נפש יחמיר פן יקרב אל פתח ביתה. וצריכה למנות ז' נקיים משעה שפוסקת וטובלת בליל שמיני. פסק רבי' שמואל בועל בעילת מצוה בין בזמנה בין שלא הגיע זמנה בין בוגרת בין שאינה בוגרת בין ראתה בין לא ראתה ופורש רק מתשמיש דאינה נטמאה אלא מדרבנן, ומשמרת ז' נקיים כזבה גמורה דדם בתולים כדם נדות חשיב ודם כחרדל יושבת ז' נקיים. לובשת חלוק לבן וסדין לבן על מטתה שאם תראה דם יהיה ניכר ובודקת פעמים ביום עד שיכלו ז' נקיים וטובלת ליל ח' ומשמשת. מיכן ואילך לא תבדוק דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה ולא לפרוש מבעלה עד שיגיע ווסתה. וכשקבעה וסת ג' פעמים פורשת עונה אחת סמוך לווסתה או יום או לילה ובודקת תדיר ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה. ודין כתמין נוהגין בזמן הזה. ובועל בעילת מצוה ופורש מאחר שהוציא דם בתוליה. ואם בעל ולא מצא דם נראה לי אעפ"כ פורש דאי אפשר לחבורה בלא דם אלא שכבת זרע חיפהו, כההיא דפ"ק דכתובות (דף י') גבי רבן גמליאל דשראו במים ומצאו עליו כמה טיפי דם. והא דא' בנדה בפ' תינוקת (דף ס"ד) בעל ולא מצא דם ובעל ומצא דם דפליגי ר' חנינא ור' יוסי, דווקא בדורות הראשונות שהיו בקיאין בדמים אבל בזמן הזה אין להקל דרובו דמי מקור הלכך יש לחוש שמא חיפהו שכבת זרע לדם משהו, ובכיבוס אין אנו בקיאין כדאי' בפרק א' דכתובות ואי משום חומרתא מעברא להו, הלכך לדידן בין רואה בין לא רואה טמאה כך קבלתי מאבא מרי ר' יב"ק. אך רוב הרבנים חולקים עלי ואומרים אינה טמאה אם לא שתראה בשעת בעילה ואז אי אפשר בלא ציחצוחי זיבה. בעל ולא מצא ואחר כך בעל ומצא דם אפי' למאן דאמר בפרק התינוקת טהורה פורש ממנה מיד בזמן הזה קבעינן הלכך בועל בעילת מצוה ופורש, אע"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו על כן בועל ופורש. הלכך הבועל את הבתולה אע"פ שרואה דם בתחלת ביאה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ופורש וימתין ג' ימי' אחר שימוש פן תפלוט שכבת זרע בכל יום וסתרה יום פליטה ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום חמישי לשימושה שתתחיל לספור ו' יום, רחצה בחמין לאחר תשמיש וקינחה עצמה יפה באותו מקום להסיר שכבת זרע אז יכולה להתחיל ולספור למחרת יום הקינוח והרחיצה כדפרי'. ואין סברא בין רואה מחמת עצמו בין רואה דם מחמת בתולים להצריך פריש' ג' ימים קודם שתתחיל לספור ז' נקיים, כדתני בועל בעיל' מצוה ופורש א"כ דין אחד להם. ומצאתי בספר תרומה, בפ' בנות כותים (ל"ג ע"א) בעי רמי ב"ר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה. אמר רבא לפום חורפא שבשת' נהי נמי דסתרה כמה תסתו' שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואי תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא לא תהא טומאה מפסיק ביניהם הכא נמי שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם. אמר מו' רבי דרבא קיבל דברי רמי בר חמא שהרי הקשה בטוב לרבא דאין נראה לומר לטהרתו לא משמע ליה אבל אחר תטהר משמע ליה שלא תהא שום טומאה מפסקת אין זו סברא ומתוך כך יש לחוש לשכבת זרע לאחר ששמשה וראתה דם בו ביום או כתם שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום רביעי מלבד יום ששמשה. ואין להוכיח דרבא חזר בו מהא דאמר בההיא פרקין ימי לידה אינה סותרת ועולה אמר רבא מנא אמינא לה דתני אחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אי אינה עולה טומאה גדולה מפסקת אמר אביי לא תהא טומאת זיבה מפסק' אבל רבא מקפיד על טומאה אחר' שלא (תקפיד) [תפסיק], וזהו שיטתו דלעיל. ולא היא דוודאי טומאת לידה מודה רבא דלא פסיק בספירת ז' לפי שטומאת לידה חמורה מטומאת זיבה לכל מילי לטמא אדם ובגדים ולעשות משכב ומושב להצריך ז' ימים, אבל טומאת קרי שפולטת בימי זיבה אינו קרוי הפסקה שאינו חמור כימי זיבה לא תסתור מה שספרה קודם הפליטה. וכן פי' ר' חיים דבעיא דרמי בר חמא לא אפשיטא א"כ סובר דרבא חזר בו לגבי רמי בר חמא. וגם בפ' יוצא דופן בעא מיניה רב שמואל בר ביסנ' מאביי פולטת שכבת זרע רואה היא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור בזיבה ולטמא במשהו וא"ל אביי רואה הויא, הרי אביי ורבא ורב יוסף כולם שוים כרמי בר חמא דפולטת שכבת זרע סותרת כזיבה אם פלטה א"כ אין לסמוך על דברי רבא להתיר אפי' לא חזר כל שכן לרבינו תם דפסק כאביי ימי לידה אינה עולה בשיטת רמי בר חמא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל ימי לידה אינן קרויין הפסקה כל שכן ימי הפליטה אין קרוי הפסקה היינו כרמי בר חמא כל שכן שיש להחמיר בפליטת שכב' זרע. ואין לומר סתירה פליטת שכב' זרע אלא במשמשת איסור או בימי ספיר' או בימי ראייתה יום שמשה עתה בהיתר אפי' ראתה בו ביום דם או כתם כל שכן האידנא חומרא דר' זירא לספור ז' נקיים אפי' לטיפה אחת כחרדל ולא תיקנו להחמיר אלא נקיים מדם אבל נקיים מקרי אין חוששין כיון דליכא אלא ראייה אחת ולא הוי איסור דאורייתא אפי' כולם טמאים מדם אין בכך כלום לאחר ששמשה ראתה ג' רצופין השתא איכא לספוקי בזיבה גדולה א"כ לאחר ג' ימים הוי שכבת זרע מסרחת. ואין נר' למ"ר אלא אפילו בראייה אחת תיקנו לספור ז' נקיים מסתמא אף משכבת זרע שאם שימשה באיסור צריכה שבעה נקיים אף משכבת זרע שלא תיחלק בספירה. ועוד אפילו שמשה בהיתר משכחת פולטת שכבת זרע דסתרה מן התורה דהלכה כחכמים דבעו ו' עונות שלימות בפ"ר עקיבא (דף פ"ו) ורבא דאמר בפרק יוצא דופן (דף מ"א) משמשת אסורה בתרומ' ג' ימים אי אפשר שלא תפלוט לא פליגי אר' דתנן דג' ימים מעת לעת כרבנן דבעו ג' ימים מעת לעת ומתני' דהתם בתרי תנאי והיינו סתם משנה. ואפי' למאן דאמר במתני' בפרק ר' עקיבא ביום ג' טהורה אפי' הכי ההוא אמור' לא סבר כוותיה אלא כרבנן דבעו ו' עונות ור' ינאי רבו של ר' יוחנן כדאיתא בפ' מי שמת וכפול ר' יוחנן בר' ינאי רבו, אפי' הכי הלכה כר' יוחנן דתני שפיר בתרי תנאי בפ' המפקיד אע"ג דרב פפא בר ינאי בפרק כל המנחות מתני כחד תנאי ור' בפרק האומר בקידושין (דף ל"ח) אין הלכה כר' אליעזר בן יעקב דאמר ביום ג' טהורה דרבא דבתראה הוא סבר ביום ג' טמאה א"כ הלכה כרבי יוחנן וכרבנן דבעי ו' עונות שלימות כך דקדק ר' יב"ש. הלכך אשה ששמשה ואחר כך ראתה לא תתחיל לספור אלא בד' דהלכה כרבנן דבעו ו' עונות שלימות וצריכה להמתין ג' ימים אחר התשמיש שלימות ותתחיל יום ה' עם יום שמושה שמא בכל יום פולטת ויום ד' הוא תכלית מעת לעת של יום ג' לשמושה ויום הפליטה אינו מן המנין ז' ימים אחר שכל הפחות סתרי א"כ לא תתחיל עד יום ה' שאם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבוש חלוק לבן או תרחץ הכתם ותתחיל לספור מליל ה' ואילך וכל ז' ימי ספירה תבדוק שחרית וערבית ותרחץ יום ד' בשבת הבא בחמין שהוא יום ז' ותטבול ליל ה' ומותרת. ואם רוצה להתחיל ולספור למחרת הראייה יכולה לספור בעניין זה שתכניס מוך או בגד באותו מקום ותקנח יפה להסיר שכב' זרע, ואם לא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין וגם תקנח עצמה דתנן בפ' ה' דמקואות האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דיכול' לכבד ולקנח. בפ' דר' עקיבא (דף פ"ו) ראויה היתה תורה לינתן לטבולי יום והם טבלו מבעוד יום ואם היתה חשש פליטה אחר טבילה לא היה להם לטבול עד הלילה, וכן בפרק בא סימן (דף נ"ד) הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וד' הלילות מתוך י"ח ימים ומוכיח התם דמשמשת עתה וראתה למחר ושומרת יום כנגד יום וטובלת לערב וטהורה. והמקילות לספור למחרת בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמר בפ' יוצא דופן (דף מ"א) אי דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שריתא לכן הסומכות על ההילוך מרובה שהולכת משעת תשמיש עד הלילה, לא טוב הדבר דהא דקאמר בהדא דאזלא שריתא דהיינו שיוכל להיות שאינה פולטת עוד דשמא נפל כל שכבת זרע אבל מכל מקום אינו כן ודאי אלא עדיין יש לחוש שמא תפלוט עוד. ומלתא דרבא דאמר בפ' יוצא דופן משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שאי איפשר שלא תפלוט לא בעי לאוקמה דאזלא בכרעיה דאיכא למיחש עוד לפליטה ואי אפשר שלא תפלוט משמע דקאמר ודאי פולטת, להכי אוקי דישנה במטה ונתהפכה דודאי פולטת וקרא ורחצו במים וטמאו עד הערב ותו לא דהטבילוה במטה ולא נתהפכה ואינה פולטת. ולא בעי לאוקמי בכבדה את הבית ורחצה וקנחה ואחר כך טבלה דודאי מועיל, משום דמשמע ליה דקרא מיירי בלא עשיית שום דבר וטובלת וטהורה לערב.
פולטת זרע. הורה רא"ם אשה ששמשה יום א' וראתה בו ביום ופסקה אפילו יום ג' צריכה ליזהר אם תפלוט זרע בלא דם יום ג' או יום ד' היא סותרת, דקיימא לן בריש יוצא דופן פולטת שכבת זרע רואה הויא לסתור לטמוי' במשהו, דקיי"ל במסכת שבת דו' עונות שלימות בעינן בפרק רבי עקיבא (דף פ"ו), אבל מיום ד' כשעברו ו' עונות שלימות אינה סותרת ז' נקיים אם לא בראיית דם. ובפרק בתרא דנדה (דף ס"ח) ספק זבות שוינהו רבנן כשרואות ג' ימים. בכתובות בפ' המדיר וספרה לה לעצמה. בפרק א' דגיטין היכא דאיתחזק איסוריה לא מהימן היא נאמנת.
<h2>דף לה:</h2>
יולדת. כל הנשים היולדות או מפילות אנו מחזיקין בוולד של קיימא ויולדת בזוב שמא ראתה טיפה בשופי קודם וכן נעשים כר' זירא טיפת דם כחרדל יושבים ז' נקיים הלכך אין האשה טהורה לביתה אפי' בלידה יבשתא טמאה ז' ימים ולנקבה י"ד ימים. וכשתפסוק צריכה לישב ז' נקיים בלא דם קודם שתטבול וטובלת ואז היא מותרת לבעלה ואפילו רואה דם טוהר הוא עד ימלאו מן הלידה מ' לזכר או פ' לנקבה, מאחר שמנתה ז' נקיים וטבלה כל ימי טוהר אפי' שרואה בהן. ואם פוסקת מהדמים ב' ימים דילוג וקיימא לן בפרק בנות כותים כרבא דאמר מעין (אחר) [אחד] הוא נסתם הטמא ונפתח הטהור. וקיימא לן בפ' בנות כותים (דף ל"ה) כרבא ימי לידתה שאינה רואה בהן עולים לספירת ז'. וביום מלאת מ' לזכר או פ' לנקבה צריכה לפרוש מבעלה לערב ואסורה לשמש כל אותה הלילה כדאמר בפ' ע"פ היושבת על דם טהור אסורה לשמש עונה שהמעין הוחזק פתוח. אשה שפסקה דמיה לאחר ז' לזכר או י"ד לנקבה והמתינה ז' נקיים ולא טבלה ואחר כך ראתה קודם טבילה צריכה לישב ז' נקיים לאותה ראייה, שכל דמים שתראה קודם טבילה טמאה דקיימא לן כבית הילל דאמר בפרק בנות כותים דם היולדת שלא טבלה מטמא לח ויבש משום הכי צריכה ז' נקיים וטובלת. נשים שלנו ספק זבות. וקיימא לן בפ' א' דנדה כר' אליעזר דאמר בנות כותים כמה תשפה ותהא זבה מעת לעת הרי זו יולדת בזוב. ילדה זכר ונקבה טמאה י"ד ומונה ששה וששים ימי טוהר, ילדה אחד ולאחר כמה ימים ילדה אחר יושבת ימי טומאה וימי טוהר לשניהם. ילדה נקבה ובתוך י"ד פסקה ז' ימים, אעפ"י שי"ד ימי טומאה הם עולין לז' נקיים כרבא דאמר בפ' בנות כותים ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לימי ספירתה.
<h2>דף מ.</h2>
דם כל שהוא. בפרק יוצא דופן כל הנשים מטמאות בבית החיצון דכתיב בבשרה ותנן מטמאות בכעין חרדל ובפחות מיכן. בפ' כל היד (י"ז ע"ב) דם החדר הוא דם המקור טמא ששם נביעות הדם. ואמר בפרק בת' דנדה (ס"ו ע"א) א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים, וקיימא לן כרבי זירא בברכות בריש פ' אין עומדין דהיא הלכה פסוקה.
<h2>דף מא:</h2>
בועל בעילת מצוה ופורש. קיימא לן בפ' בתרא דנדה בועל בעילת מצוה ופורש וגומר ביאתו אפי' ראתה דם בתולים בתוך הבעילה כדאמר בשחיטת חולין בפ' כל הבשר (ק"ט ע"ב) אסר לנו דם נדה והתיר לנו דם בתולים. והלכה בועל בעילת מצוה ופורש בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות בין ראתה בין לא ראתה בין בוגרת בין אינה בוגרת. ופורש ממנה מעט ולא להרחיקה כנדה שהרי דם בתולים טהור כי אם מתשמיש, ובעל נפש יחמיר פן יקרב אל פתח ביתה. וצריכה למנות ז' נקיים משעה שפוסקת וטובלת בליל שמיני. פסק רבי' שמואל בועל בעילת מצוה בין בזמנה בין שלא הגיע זמנה בין בוגרת בין שאינה בוגרת בין ראתה בין לא ראתה ופורש רק מתשמיש דאינה נטמאה אלא מדרבנן, ומשמרת ז' נקיים כזבה גמורה דדם בתולים כדם נדות חשיב ודם כחרדל יושבת ז' נקיים. לובשת חלוק לבן וסדין לבן על מטתה שאם תראה דם יהיה ניכר ובודקת פעמים ביום עד שיכלו ז' נקיים וטובלת ליל ח' ומשמשת. מיכן ואילך לא תבדוק דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה ולא לפרוש מבעלה עד שיגיע ווסתה. וכשקבעה וסת ג' פעמים פורשת עונה אחת סמוך לווסתה או יום או לילה ובודקת תדיר ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה. ודין כתמין נוהגין בזמן הזה. ובועל בעילת מצוה ופורש מאחר שהוציא דם בתוליה. ואם בעל ולא מצא דם נראה לי אעפ"כ פורש דאי אפשר לחבורה בלא דם אלא שכבת זרע חיפהו, כההיא דפ"ק דכתובות (דף י') גבי רבן גמליאל דשראו במים ומצאו עליו כמה טיפי דם. והא דא' בנדה בפ' תינוקת (דף ס"ד) בעל ולא מצא דם ובעל ומצא דם דפליגי ר' חנינא ור' יוסי, דווקא בדורות הראשונות שהיו בקיאין בדמים אבל בזמן הזה אין להקל דרובו דמי מקור הלכך יש לחוש שמא חיפהו שכבת זרע לדם משהו, ובכיבוס אין אנו בקיאין כדאי' בפרק א' דכתובות ואי משום חומרתא מעברא להו, הלכך לדידן בין רואה בין לא רואה טמאה כך קבלתי מאבא מרי ר' יב"ק. אך רוב הרבנים חולקים עלי ואומרים אינה טמאה אם לא שתראה בשעת בעילה ואז אי אפשר בלא ציחצוחי זיבה. בעל ולא מצא ואחר כך בעל ומצא דם אפי' למאן דאמר בפרק התינוקת טהורה פורש ממנה מיד בזמן הזה קבעינן הלכך בועל בעילת מצוה ופורש, אע"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו על כן בועל ופורש. הלכך הבועל את הבתולה אע"פ שרואה דם בתחלת ביאה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ופורש וימתין ג' ימי' אחר שימוש פן תפלוט שכבת זרע בכל יום וסתרה יום פליטה ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום חמישי לשימושה שתתחיל לספור ו' יום, רחצה בחמין לאחר תשמיש וקינחה עצמה יפה באותו מקום להסיר שכבת זרע אז יכולה להתחיל ולספור למחרת יום הקינוח והרחיצה כדפרי'. ואין סברא בין רואה מחמת עצמו בין רואה דם מחמת בתולים להצריך פריש' ג' ימים קודם שתתחיל לספור ז' נקיים, כדתני בועל בעיל' מצוה ופורש א"כ דין אחד להם. ומצאתי בספר תרומה, בפ' בנות כותים (ל"ג ע"א) בעי רמי ב"ר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה. אמר רבא לפום חורפא שבשת' נהי נמי דסתרה כמה תסתו' שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואי תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא לא תהא טומאה מפסיק ביניהם הכא נמי שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם. אמר מו' רבי דרבא קיבל דברי רמי בר חמא שהרי הקשה בטוב לרבא דאין נראה לומר לטהרתו לא משמע ליה אבל אחר תטהר משמע ליה שלא תהא שום טומאה מפסקת אין זו סברא ומתוך כך יש לחוש לשכבת זרע לאחר ששמשה וראתה דם בו ביום או כתם שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום רביעי מלבד יום ששמשה. ואין להוכיח דרבא חזר בו מהא דאמר בההיא פרקין ימי לידה אינה סותרת ועולה אמר רבא מנא אמינא לה דתני אחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אי אינה עולה טומאה גדולה מפסקת אמר אביי לא תהא טומאת זיבה מפסק' אבל רבא מקפיד על טומאה אחר' שלא (תקפיד) [תפסיק], וזהו שיטתו דלעיל. ולא היא דוודאי טומאת לידה מודה רבא דלא פסיק בספירת ז' לפי שטומאת לידה חמורה מטומאת זיבה לכל מילי לטמא אדם ובגדים ולעשות משכב ומושב להצריך ז' ימים, אבל טומאת קרי שפולטת בימי זיבה אינו קרוי הפסקה שאינו חמור כימי זיבה לא תסתור מה שספרה קודם הפליטה. וכן פי' ר' חיים דבעיא דרמי בר חמא לא אפשיטא א"כ סובר דרבא חזר בו לגבי רמי בר חמא. וגם בפ' יוצא דופן בעא מיניה רב שמואל בר ביסנ' מאביי פולטת שכבת זרע רואה היא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור בזיבה ולטמא במשהו וא"ל אביי רואה הויא, הרי אביי ורבא ורב יוסף כולם שוים כרמי בר חמא דפולטת שכבת זרע סותרת כזיבה אם פלטה א"כ אין לסמוך על דברי רבא להתיר אפי' לא חזר כל שכן לרבינו תם דפסק כאביי ימי לידה אינה עולה בשיטת רמי בר חמא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל ימי לידה אינן קרויין הפסקה כל שכן ימי הפליטה אין קרוי הפסקה היינו כרמי בר חמא כל שכן שיש להחמיר בפליטת שכב' זרע. ואין לומר סתירה פליטת שכב' זרע אלא במשמשת איסור או בימי ספיר' או בימי ראייתה יום שמשה עתה בהיתר אפי' ראתה בו ביום דם או כתם כל שכן האידנא חומרא דר' זירא לספור ז' נקיים אפי' לטיפה אחת כחרדל ולא תיקנו להחמיר אלא נקיים מדם אבל נקיים מקרי אין חוששין כיון דליכא אלא ראייה אחת ולא הוי איסור דאורייתא אפי' כולם טמאים מדם אין בכך כלום לאחר ששמשה ראתה ג' רצופין השתא איכא לספוקי בזיבה גדולה א"כ לאחר ג' ימים הוי שכבת זרע מסרחת. ואין נר' למ"ר אלא אפילו בראייה אחת תיקנו לספור ז' נקיים מסתמא אף משכבת זרע שאם שימשה באיסור צריכה שבעה נקיים אף משכבת זרע שלא תיחלק בספירה. ועוד אפילו שמשה בהיתר משכחת פולטת שכבת זרע דסתרה מן התורה דהלכה כחכמים דבעו ו' עונות שלימות בפ"ר עקיבא (דף פ"ו) ורבא דאמר בפרק יוצא דופן (דף מ"א) משמשת אסורה בתרומ' ג' ימים אי אפשר שלא תפלוט לא פליגי אר' דתנן דג' ימים מעת לעת כרבנן דבעו ג' ימים מעת לעת ומתני' דהתם בתרי תנאי והיינו סתם משנה. ואפי' למאן דאמר במתני' בפרק ר' עקיבא ביום ג' טהורה אפי' הכי ההוא אמור' לא סבר כוותיה אלא כרבנן דבעו ו' עונות ור' ינאי רבו של ר' יוחנן כדאיתא בפ' מי שמת וכפול ר' יוחנן בר' ינאי רבו, אפי' הכי הלכה כר' יוחנן דתני שפיר בתרי תנאי בפ' המפקיד אע"ג דרב פפא בר ינאי בפרק כל המנחות מתני כחד תנאי ור' בפרק האומר בקידושין (דף ל"ח) אין הלכה כר' אליעזר בן יעקב דאמר ביום ג' טהורה דרבא דבתראה הוא סבר ביום ג' טמאה א"כ הלכה כרבי יוחנן וכרבנן דבעי ו' עונות שלימות כך דקדק ר' יב"ש. הלכך אשה ששמשה ואחר כך ראתה לא תתחיל לספור אלא בד' דהלכה כרבנן דבעו ו' עונות שלימות וצריכה להמתין ג' ימים אחר התשמיש שלימות ותתחיל יום ה' עם יום שמושה שמא בכל יום פולטת ויום ד' הוא תכלית מעת לעת של יום ג' לשמושה ויום הפליטה אינו מן המנין ז' ימים אחר שכל הפחות סתרי א"כ לא תתחיל עד יום ה' שאם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבוש חלוק לבן או תרחץ הכתם ותתחיל לספור מליל ה' ואילך וכל ז' ימי ספירה תבדוק שחרית וערבית ותרחץ יום ד' בשבת הבא בחמין שהוא יום ז' ותטבול ליל ה' ומותרת. ואם רוצה להתחיל ולספור למחרת הראייה יכולה לספור בעניין זה שתכניס מוך או בגד באותו מקום ותקנח יפה להסיר שכב' זרע, ואם לא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין וגם תקנח עצמה דתנן בפ' ה' דמקואות האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דיכול' לכבד ולקנח. בפ' דר' עקיבא (דף פ"ו) ראויה היתה תורה לינתן לטבולי יום והם טבלו מבעוד יום ואם היתה חשש פליטה אחר טבילה לא היה להם לטבול עד הלילה, וכן בפרק בא סימן (דף נ"ד) הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וד' הלילות מתוך י"ח ימים ומוכיח התם דמשמשת עתה וראתה למחר ושומרת יום כנגד יום וטובלת לערב וטהורה. והמקילות לספור למחרת בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמר בפ' יוצא דופן (דף מ"א) אי דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שריתא לכן הסומכות על ההילוך מרובה שהולכת משעת תשמיש עד הלילה, לא טוב הדבר דהא דקאמר בהדא דאזלא שריתא דהיינו שיוכל להיות שאינה פולטת עוד דשמא נפל כל שכבת זרע אבל מכל מקום אינו כן ודאי אלא עדיין יש לחוש שמא תפלוט עוד. ומלתא דרבא דאמר בפ' יוצא דופן משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שאי איפשר שלא תפלוט לא בעי לאוקמה דאזלא בכרעיה דאיכא למיחש עוד לפליטה ואי אפשר שלא תפלוט משמע דקאמר ודאי פולטת, להכי אוקי דישנה במטה ונתהפכה דודאי פולטת וקרא ורחצו במים וטמאו עד הערב ותו לא דהטבילוה במטה ולא נתהפכה ואינה פולטת. ולא בעי לאוקמי בכבדה את הבית ורחצה וקנחה ואחר כך טבלה דודאי מועיל, משום דמשמע ליה דקרא מיירי בלא עשיית שום דבר וטובלת וטהורה לערב.
<h2>דף מב.</h2>
פולטת זרע. הורה רא"ם אשה ששמשה יום א' וראתה בו ביום ופסקה אפילו יום ג' צריכה ליזהר אם תפלוט זרע בלא דם יום ג' או יום ד' היא סותרת, דקיימא לן בריש יוצא דופן פולטת שכבת זרע רואה הויא לסתור לטמוי' במשהו, דקיי"ל במסכת שבת דו' עונות שלימות בעינן בפרק רבי עקיבא (דף פ"ו), אבל מיום ד' כשעברו ו' עונות שלימות אינה סותרת ז' נקיים אם לא בראיית דם. ובפרק בתרא דנדה (דף ס"ח) ספק זבות שוינהו רבנן כשרואות ג' ימים. בכתובות בפ' המדיר וספרה לה לעצמה. בפרק א' דגיטין היכא דאיתחזק איסוריה לא מהימן היא נאמנת.
<h2>דף נז:</h2>
כתמים. כל אשה שרואה כתם שיש לה לחוש שמא מאותו מקום בא טמא. בפ' הרואה כתם על בשרה כנגד תורפה על עקיבה טמאה. ועל ראש גודלה ועל שוקה מבפנים על פרסותיה מבפנים טמאה, מבחוץ ועל צדדין טהורה. על חלוקה מחגור ולמטה או על בית יד המגיע עד הערוה טמאה, מחגור ולמעלה או כל מקום שמסברא לא בא לערוה טהורה.
<h2>דף נח:</h2>
וקיימא לן בפ' הרואה כתם כר' חנינא בן אנטיגנוס בין הרגה בין שלא הרגה מאכולת תולה בה עד כגריס של פול דתלינן בכינים או פרעושים והוא דבר מועט וטהורה. ואם הכתם גדול אם יש מכה בשוכבים אצלה או בבנה או בבעלה או מכה שיכול לגלע דם או בכויה או גרדה בשחינים או אם עברה בשוק של טבחים או עסקה בדם ציפור או בבהמה וחיה או אם הקיזה, ואם אין יכולה לתלות טמאה. ובפ' א' דנדה (דף ה') לא פליגי על ר' חנינא בן אנטיגנוס כי אם ר' מאיר נראה מדדייקינן התם כר' חנינא ש"מ דכן הלכה וכן מורים.
<h2>דף סג:</h2>
ווסתות של נשים. דרך נשים רגילות לראות ביום קבוע מחדש לחדש או זמן אחר יש שרגילה לראות בתחלת הלילה או באמצע או בסופה ויש ביום. דרכה של אשה לראות דם מט"ו לט"ו או מחדש לחדש או מחדשים לחדשים זהו ווסת שרגילה לראות מזמן לזמן במס' נדה בפרק האשה אין האשה קובעת לה ווסת עד שתקבענה ג' פעמים והם ווס[ת]ות דיומי. ווסתות בגוף ולא בימים מפהקת או מתעטשת או חוששת פי' כריסה נושך לה בבטן או בחלצים או ראשה כבד או איבריה כבידין עליה או שותת או סוגה פי' מגהקת. ווסתות של מאכל כדאמר אביי אכלה שום או בצל או פלפלין וראתה. בפרק א' דנדה (י"ב ע"ב) אשה שאין לה ווסת משמשת בשני עדים ב' קנוחין. בפ' האשה קביעת ווסת ג' פעמים ואינה מטהרת מן הווסת עד שתעקר ג' פעמים.
סמוך לווסתה. במס' שבועות בפ' ידיעות (י"ח ע"ב) והזרתם את בני ישראל אזהרה שיפרשו מנשותיהן עונה אחת הוא יום או לילה דפסקינן בפרק האשה כרבי יהודה שאוסר כל עונת ווסתה, אם רגילה לראות בתחלת היום מותרת לבעלה אפילו בסוף הלילה שלפני זה היום אך כל היום אסורה לשמש, ואם רגילה לראות בתחלת הלילה משמרת כל הלילה ומשמשת קודם אותה לילה אפילו בסוף היום. בסוף היום אסורה כל אותו היום ואם בסוף הלילה אסורה כל אותו הלילה. ואותו יום או אותו הלילה שרגילה לראות שהוא ווסתה פורשת מבעלה וכל אותה עונה אסורה. ומשפוסקת מלראות היא לובשת חלוק לבן ובודקת תדיר וסדין לבן שיהא ניכר הדם ואם ראתה אסורה עד שתטבול ואם לא ראתה אינה צריכה לבדוק יותר מאותו היום שהוא עונתה ומשמש בעלה עמה אפילו היא ישנה מאחר שהניחה בחזקת טהרה בפרק א' דנדה (דף י"ב) רק ישאלנה אם היא טהורה אם לאו סמוך לווסתה כשערה אבל כל לבעלה אינה צריכה בדיקה. בפרק ידיעות הטומאה מי שאינו פורש מאשתו סמוך לווסתה בנים זכרים מתים. ואם פורש הויין ליה בנים זכרים ראויין להוראה. ביבמות בפ' הבא על יבמתו (דף ס"ב) חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך ואמר רב יוסף סמוך לווסתה היינו בדברים ולא בתשמיש לפי שהאשה משתוקקת על בעלה כשיוצא בדרך בפרק בתרא דעירובין. בפ' ערבי פסחים (דף קי"א) לא ממצעין ולא מתמצעין בין נשי' ואשה בין שתי אנשים ואם תחילת נדתה היא הורגת אחת מהן.
<h2>דף סד:</h2>
בועל אפי' בשבת. חתן מותר לבעול אפי' בשבת כדאי' בפ"ק דכתובות [דף ז'] רב זביד גופיה בעל בשבת כדשמואל דא' פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת אעפ"י שמשיר צרורות דקיימא לן כרבי יהודה מקלקל בחבורה פטור, ומקלקל הויא אצל הפתח. וקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר דליהנות עצמו קא מכוין ובועל עד שיוצא הדם.
<h2>דף סה:</h2>
בועל בעילת מצוה ופורש. קיימא לן בפ' בתרא דנדה בועל בעילת מצוה ופורש וגומר ביאתו אפי' ראתה דם בתולים בתוך הבעילה כדאמר בשחיטת חולין בפ' כל הבשר (ק"ט ע"ב) אסר לנו דם נדה והתיר לנו דם בתולים. והלכה בועל בעילת מצוה ופורש בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע זמנה לראות בין ראתה בין לא ראתה בין בוגרת בין אינה בוגרת. ופורש ממנה מעט ולא להרחיקה כנדה שהרי דם בתולים טהור כי אם מתשמיש, ובעל נפש יחמיר פן יקרב אל פתח ביתה. וצריכה למנות ז' נקיים משעה שפוסקת וטובלת בליל שמיני. פסק רבי' שמואל בועל בעילת מצוה בין בזמנה בין שלא הגיע זמנה בין בוגרת בין שאינה בוגרת בין ראתה בין לא ראתה ופורש רק מתשמיש דאינה נטמאה אלא מדרבנן, ומשמרת ז' נקיים כזבה גמורה דדם בתולים כדם נדות חשיב ודם כחרדל יושבת ז' נקיים. לובשת חלוק לבן וסדין לבן על מטתה שאם תראה דם יהיה ניכר ובודקת פעמים ביום עד שיכלו ז' נקיים וטובלת ליל ח' ומשמשת. מיכן ואילך לא תבדוק דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה ולא לפרוש מבעלה עד שיגיע ווסתה. וכשקבעה וסת ג' פעמים פורשת עונה אחת סמוך לווסתה או יום או לילה ובודקת תדיר ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה. ודין כתמין נוהגין בזמן הזה. ובועל בעילת מצוה ופורש מאחר שהוציא דם בתוליה. ואם בעל ולא מצא דם נראה לי אעפ"כ פורש דאי אפשר לחבורה בלא דם אלא שכבת זרע חיפהו, כההיא דפ"ק דכתובות (דף י') גבי רבן גמליאל דשראו במים ומצאו עליו כמה טיפי דם. והא דא' בנדה בפ' תינוקת (דף ס"ד) בעל ולא מצא דם ובעל ומצא דם דפליגי ר' חנינא ור' יוסי, דווקא בדורות הראשונות שהיו בקיאין בדמים אבל בזמן הזה אין להקל דרובו דמי מקור הלכך יש לחוש שמא חיפהו שכבת זרע לדם משהו, ובכיבוס אין אנו בקיאין כדאי' בפרק א' דכתובות ואי משום חומרתא מעברא להו, הלכך לדידן בין רואה בין לא רואה טמאה כך קבלתי מאבא מרי ר' יב"ק. אך רוב הרבנים חולקים עלי ואומרים אינה טמאה אם לא שתראה בשעת בעילה ואז אי אפשר בלא ציחצוחי זיבה. בעל ולא מצא ואחר כך בעל ומצא דם אפי' למאן דאמר בפרק התינוקת טהורה פורש ממנה מיד בזמן הזה קבעינן הלכך בועל בעילת מצוה ופורש, אע"ג דדם בתולים טהור אי אפשר בלא דם טמא עמו על כן בועל ופורש. הלכך הבועל את הבתולה אע"פ שרואה דם בתחלת ביאה לא יחוש אלא יגמור ביאתו ופורש וימתין ג' ימי' אחר שימוש פן תפלוט שכבת זרע בכל יום וסתרה יום פליטה ואחר כך תתחיל לספור ז' נקיים דהיינו יום חמישי לשימושה שתתחיל לספור ו' יום, רחצה בחמין לאחר תשמיש וקינחה עצמה יפה באותו מקום להסיר שכבת זרע אז יכולה להתחיל ולספור למחרת יום הקינוח והרחיצה כדפרי'. ואין סברא בין רואה מחמת עצמו בין רואה דם מחמת בתולים להצריך פריש' ג' ימים קודם שתתחיל לספור ז' נקיים, כדתני בועל בעיל' מצוה ופורש א"כ דין אחד להם. ומצאתי בספר תרומה, בפ' בנות כותים (ל"ג ע"א) בעי רמי ב"ר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה. אמר רבא לפום חורפא שבשת' נהי נמי דסתרה כמה תסתו' שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואי תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא לא תהא טומאה מפסיק ביניהם הכא נמי שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם. אמר מו' רבי דרבא קיבל דברי רמי בר חמא שהרי הקשה בטוב לרבא דאין נראה לומר לטהרתו לא משמע ליה אבל אחר תטהר משמע ליה שלא תהא שום טומאה מפסקת אין זו סברא ומתוך כך יש לחוש לשכבת זרע לאחר ששמשה וראתה דם בו ביום או כתם שלא תתחיל לספור ז' נקיים עד יום רביעי מלבד יום ששמשה. ואין להוכיח דרבא חזר בו מהא דאמר בההיא פרקין ימי לידה אינה סותרת ועולה אמר רבא מנא אמינא לה דתני אחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אי אינה עולה טומאה גדולה מפסקת אמר אביי לא תהא טומאת זיבה מפסק' אבל רבא מקפיד על טומאה אחר' שלא (תקפיד) [תפסיק], וזהו שיטתו דלעיל. ולא היא דוודאי טומאת לידה מודה רבא דלא פסיק בספירת ז' לפי שטומאת לידה חמורה מטומאת זיבה לכל מילי לטמא אדם ובגדים ולעשות משכב ומושב להצריך ז' ימים, אבל טומאת קרי שפולטת בימי זיבה אינו קרוי הפסקה שאינו חמור כימי זיבה לא תסתור מה שספרה קודם הפליטה. וכן פי' ר' חיים דבעיא דרמי בר חמא לא אפשיטא א"כ סובר דרבא חזר בו לגבי רמי בר חמא. וגם בפ' יוצא דופן בעא מיניה רב שמואל בר ביסנ' מאביי פולטת שכבת זרע רואה היא או נוגעת הויא למאי נפקא מינה לסתור בזיבה ולטמא במשהו וא"ל אביי רואה הויא, הרי אביי ורבא ורב יוסף כולם שוים כרמי בר חמא דפולטת שכבת זרע סותרת כזיבה אם פלטה א"כ אין לסמוך על דברי רבא להתיר אפי' לא חזר כל שכן לרבינו תם דפסק כאביי ימי לידה אינה עולה בשיטת רמי בר חמא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל ימי לידה אינן קרויין הפסקה כל שכן ימי הפליטה אין קרוי הפסקה היינו כרמי בר חמא כל שכן שיש להחמיר בפליטת שכב' זרע. ואין לומר סתירה פליטת שכב' זרע אלא במשמשת איסור או בימי ספיר' או בימי ראייתה יום שמשה עתה בהיתר אפי' ראתה בו ביום דם או כתם כל שכן האידנא חומרא דר' זירא לספור ז' נקיים אפי' לטיפה אחת כחרדל ולא תיקנו להחמיר אלא נקיים מדם אבל נקיים מקרי אין חוששין כיון דליכא אלא ראייה אחת ולא הוי איסור דאורייתא אפי' כולם טמאים מדם אין בכך כלום לאחר ששמשה ראתה ג' רצופין השתא איכא לספוקי בזיבה גדולה א"כ לאחר ג' ימים הוי שכבת זרע מסרחת. ואין נר' למ"ר אלא אפילו בראייה אחת תיקנו לספור ז' נקיים מסתמא אף משכבת זרע שאם שימשה באיסור צריכה שבעה נקיים אף משכבת זרע שלא תיחלק בספירה. ועוד אפילו שמשה בהיתר משכחת פולטת שכבת זרע דסתרה מן התורה דהלכה כחכמים דבעו ו' עונות שלימות בפ"ר עקיבא (דף פ"ו) ורבא דאמר בפרק יוצא דופן (דף מ"א) משמשת אסורה בתרומ' ג' ימים אי אפשר שלא תפלוט לא פליגי אר' דתנן דג' ימים מעת לעת כרבנן דבעו ג' ימים מעת לעת ומתני' דהתם בתרי תנאי והיינו סתם משנה. ואפי' למאן דאמר במתני' בפרק ר' עקיבא ביום ג' טהורה אפי' הכי ההוא אמור' לא סבר כוותיה אלא כרבנן דבעו ו' עונות ור' ינאי רבו של ר' יוחנן כדאיתא בפ' מי שמת וכפול ר' יוחנן בר' ינאי רבו, אפי' הכי הלכה כר' יוחנן דתני שפיר בתרי תנאי בפ' המפקיד אע"ג דרב פפא בר ינאי בפרק כל המנחות מתני כחד תנאי ור' בפרק האומר בקידושין (דף ל"ח) אין הלכה כר' אליעזר בן יעקב דאמר ביום ג' טהורה דרבא דבתראה הוא סבר ביום ג' טמאה א"כ הלכה כרבי יוחנן וכרבנן דבעי ו' עונות שלימות כך דקדק ר' יב"ש. הלכך אשה ששמשה ואחר כך ראתה לא תתחיל לספור אלא בד' דהלכה כרבנן דבעו ו' עונות שלימות וצריכה להמתין ג' ימים אחר התשמיש שלימות ותתחיל יום ה' עם יום שמושה שמא בכל יום פולטת ויום ד' הוא תכלית מעת לעת של יום ג' לשמושה ויום הפליטה אינו מן המנין ז' ימים אחר שכל הפחות סתרי א"כ לא תתחיל עד יום ה' שאם שמשה במוצאי שבת וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב רביעי בשבת תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבוש חלוק לבן או תרחץ הכתם ותתחיל לספור מליל ה' ואילך וכל ז' ימי ספירה תבדוק שחרית וערבית ותרחץ יום ד' בשבת הבא בחמין שהוא יום ז' ותטבול ליל ה' ומותרת. ואם רוצה להתחיל ולספור למחרת הראייה יכולה לספור בעניין זה שתכניס מוך או בגד באותו מקום ותקנח יפה להסיר שכב' זרע, ואם לא תדע לקנח יפה תרחץ בחמין וגם תקנח עצמה דתנן בפ' ה' דמקואות האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דיכול' לכבד ולקנח. בפ' דר' עקיבא (דף פ"ו) ראויה היתה תורה לינתן לטבולי יום והם טבלו מבעוד יום ואם היתה חשש פליטה אחר טבילה לא היה להם לטבול עד הלילה, וכן בפרק בא סימן (דף נ"ד) הרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו וד' הלילות מתוך י"ח ימים ומוכיח התם דמשמשת עתה וראתה למחר ושומרת יום כנגד יום וטובלת לערב וטהורה. והמקילות לספור למחרת בלא קנוח ורחיצה סומכות אהא דאמר בפ' יוצא דופן (דף מ"א) אי דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שריתא לכן הסומכות על ההילוך מרובה שהולכת משעת תשמיש עד הלילה, לא טוב הדבר דהא דקאמר בהדא דאזלא שריתא דהיינו שיוכל להיות שאינה פולטת עוד דשמא נפל כל שכבת זרע אבל מכל מקום אינו כן ודאי אלא עדיין יש לחוש שמא תפלוט עוד. ומלתא דרבא דאמר בפ' יוצא דופן משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שאי איפשר שלא תפלוט לא בעי לאוקמה דאזלא בכרעיה דאיכא למיחש עוד לפליטה ואי אפשר שלא תפלוט משמע דקאמר ודאי פולטת, להכי אוקי דישנה במטה ונתהפכה דודאי פולטת וקרא ורחצו במים וטמאו עד הערב ותו לא דהטבילוה במטה ולא נתהפכה ואינה פולטת. ולא בעי לאוקמי בכבדה את הבית ורחצה וקנחה ואחר כך טבלה דודאי מועיל, משום דמשמע ליה דקרא מיירי בלא עשיית שום דבר וטובלת וטהורה לערב.
<h2>דף סו.</h2>
כל אשה שטבלה ופגע בה כלב ושמש' עם בעלה בניה מכוערין ופניהם דומין לכלב. פגעה בחמור יהא טפשין כלבב החמור. פגעה בעם הארץ בניה עמי הארץ. משום הכי יתיב ר' יוחנן אשערי טבילה בפרק שלישי דברכות שלא יפגעו בכלב ובחמור ובחזירה. אבל מי שפוגע באשה שסלקה מטבילה אמר בפ' ערבי פסחים (דף קי"א) נימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. פגעה בסוס תעלה ותשמש. אלמד לך לידע במי פגעה, כל אשה שבניה הולכים ואוכלין בשוק אמו פגעה בכלב. והרוק יורד על זקנו ולשונו נפסק מלדבר אמו פגעה בחמור. ואם אין ממש בדבריו ומשכח לימודו אמו פגעה בעם הארץ. ואם בנה נאה ודיבורו נאה ולומד הכל אמו פגעה בסוס, וכן ניהוגו של אותו בן לומד ומשפיל קומתו ונשמעין דבריו. ואם מהפך יד ליד ומהפך לשונו דע כששימש אביו עם אמו נשק לאמו ויצא לשונו מפיו. מי שאינה זהירה בנדתה קוברת בניה ובעלה המשמש עם הנדה בניה לוקין בצרעת. המשמש לאור השמש כנגד השמש בניה לוקין בבהרת. כנגד הירח בניה לוקין בבוהק ולבסוף בצרעת. כנגד הכוכבים בניו לוקין בלשונם בלגלוג. המדבר בתשמיש דברים מכוערים בניו אלמים. חישבה באיש אחר בתשמישה בניה חרשים. נדה שגילח' ציפורניה ודרס עליהן בעל או אדם אחר לוקה עליהן בשחין. מעשה באלישע כהן גדול שלא היו בניו מתקיימין מפני שלא היתה אשתו מי שפוגעה כשעולה מן הטבילה וכו' עד שפגע בה מיטטר"ון שר הפנים ושמשה עם בעלה בשמח' ונתעברה את ר' ישמעאל והיה דיוקנו דומה לו.
רואה כשעולה מן הטבילה. בפ"ב דנדה ההיא דאתיא לקמיה דרב כל אימת דהוה סלקא מן הטבילה התחזיא דמא אמר דמות עירך עלתה בך לכי תיבעלי לו על גב הנהר אי נמי תגלי לחבירתך, בנות ישראל הולכות לטבול בצנעה פן ירגישו בהן וראייה קשה מיכן מפני העין, ועוד בעירובין בפ' כיצד מעברין (נ"ה ע"ב) גבי יושבי צריפין שמרגישות זו בזו בטבילה על בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה. רואה מחמת תשמיש. בנדה בפ' התינוקות הרואה דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית מיכן ואילך תתגרש ותנשא לאחר נישאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש. ההיא דאתאי לקמיה דרב אמי לצידן אזיל בעתה נפל מינה כי חררת דם אמר ר' נתרפאת זו ואי לא נפל מינה לית לה תקנתא. אמרה טמאה אני בשעת תשמיש. כל הנשים בחזקת טהורות עומדות ומותרות לשמש. ואמר בשבועות בפ' ידיעות הטומאה (דף י"ד) היה משמש עם הטהורה ואמרה לבעלה נטמאתי נועץ י' ציפורניו בקרקע עד שימות האבר, אבל פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו, ועובר בעשה ולא תעשה. בפ"ב דכתובות (כ"ב ע"א) אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ירושלמי שמואל בעא לאיזדקוקי אמרה טמאה אני שוב למחר אמרה טהורה אני אמר לה אתמול אמרת טמאה והשתא טהורה א"ל אתמול לא הוה כחילי, פי' לא יכולתי לקבל תשמיש, וא"ל רב נאמנת. הוחזקה נדה. בקידושין (פ' ע"א) הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה משום נדה ואסור לבא עליה עד שתספור ז' נקיים ותטבול. מנהג נשים בעוד שרואה אינה הולכת לבית הכנסת ואין בו איסור. טבלה בלא כוונה. בפ"ב דשחיטת חולין (ל"א ע"ב) נאנסה וטבלה שנפלה מן הגשר וקיימא לן כר' נתן דלא בעי כוונה וטהורה לבעלה, וכל שכן ירדה לטהר ונפלה במים. השפחה והגיורת והמשוחררת. קיימא לן שפחה צריכה ז' נקיים דתני' דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנות ישראל הגיורת שגיירה והשפחה משוחררת מנין ת"ל אשה כי תזריע. זה הכלל בידך שכל הרואה צריכה לישב ז' נקיים.
הלכות נדה בא"י אלקי ישראל מן העולם ועד העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו והבדילנו מטומאה והזהירנו לשמור מן הנידות ומן הזיבות.
כלה צריכה ז' נקיים קודם שתנשא. אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים לא שנא גדולה ולא שנא קטנה כדא' בפ' בת' דנדה אם לא שמרה ז' נקיים אסורה כדמשמע רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר לינטר מר עד ארבעין אחרינא כי צריכה לישב ז' נקיים. ושמעתי מר' יב"ק משפירא ז"ל דווקא דבפתאום היה מעשה דגבי רב חביבא עסקו על הנשואין להשיאם באותו שבוע, ובההיא דפרק א' דיומא (י"ח ע"ב) דאמר מאן הויא ליומא ומקשי תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה להמתין ומשני לוחא הוו משדרי ומודעי להו, אבל אם קידשה ועומדת לינשא כל שעה כשעברו ז' ימים אחר קידושיה שוב אין לחוש אם לא תראה ודאי. אבל אבא מרי ה"ר יב"ק ז"ל היה מורה לכל כלה לישב ז' נקיים. וכן הורו כל רבותי לא שנא בתולה ולא שנא אלמנה כשנתרצית לינשא ז' ימים הסמוכין לבעילת מצוה צריכה לספור ז' ימים נקיים ובודקת בכל יום ויום ואם לא ראתה טובלת קודם בעילת מצוה פן ראתה לפני שנה או שנתיי' בימי בתוליה ולא טבלה ועכשיו מטהרת בטבילה, ואם לא שמרה ז' נקיים לא תיבעל לו עד שתספור ז' נקיים.
<h2>דף סו:</h2>
בפרק בתרא דנדה (דף ס"ח) הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. חפיפה בראש ובגוף. היכא דלא איפשר אשה חופפת ערב שבת וטובלת ליל ב' אם הוא ב' ימים של ראש השנה יום ראשון ויום שני, ואם אי איפשר פסקי' הילכתא אשה לא תחוף ביום ותטבול בלילה אלא בלילה. אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא בחול ולא במים קרים אלא בחמין או בחמי חמה. ותהא אשה מדיחה בין קמטי' ולגלח צפורניה ולנקר שיניה, אעפ"י שאין צריך לביאת מים ראוי בעינן. ולא תטבול בנמל. אשה שהקיזה וגדל עליו גלד תוך ג' ימים אינו יבש, התחיל לירוק חוצץ. לפלוף שבעין יבש שהוריק חוצץ. כחול על גב העין חוצץ, בעין אינו חוצץ. צריכה ליזהר שלא תפתח עיניה ביותר ולא תעמיץ עיניה ביותר. כל שערות ראשה אם קשורים שלש שלש אינן חוצצות אחת אחת או שתים שתים חוצצות, ומשום הכי סורקת שערה במסרק. מקפיד חוצץ וגם רוחצת אפילו אינו מקפיד ומיעוט דוקא המקפיד חוצץ וגם רוחצת כל גופה מפני שלא יהא שום דבר חוצץ בגופה כדאמר בפרק בתרא דנדה טבלה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. ומשום גלד מכתה. וגבי אינשי ביתי' דאבא מרי ריש גלות' וכו', עבדי חסרת דודי חסרת לחמם המים. וקי"ל ביבמות פ' החולץ כל החוצץ בטבילה חוצץ בעבד משוחרר ובנדה וכו' בהלכות נדה. טובלת ליל ח'. בפרק בתרא דנדה א"ר יוחנן נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה, ואם מפני סכנת גנבים או חיות או צינה טובלת יום ח' או שמא יסגרו הפתחים בלילה, כדאמר אתאן ביממא משום אראותא או משום גנבי או משום אבולי.
<h2>דף סז:</h2>
טבילה בזמנה מצוה, ואין לשהות דהא קיי"ל במס' תענית ובשילהי מס' יומא (דף פ"ח) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, ואשכחן בבני עלי מתוך ששהו קניהן כאילו שכבום כדאתמר בפרק במה בהמה. במדרש אמר הקדוש ברוך הוא למשה כמה נפשות איבדת שהוספת לילה אחת. אבל מיהו קיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה ואם המתינה עד ליל ח' או עד ליל ט' לא הפסידה, רק שלא תטבול ביום ז' דאמרינן בפרק הקורא את המגילה איתקש טבילה להזאה וחטאו ורחץ וטהר ותניא והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ומרבה שמיני ותשיעי רק שלא יקדים.
<h2>דף סח:</h2>
כל אשה ששכחה ולא בדקה בכל יום אך יום שפוסק' בו בדקה ולמחרת ביום הראשון של ספירה בדקה ערבית ושחרית ושוב לא בדקה עד יום השביעי שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה דתנן בפרק בתרא דנדה הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי הוא בחזקת טהרה, אבל בדקה יום ראשון ומצאה טהורה ולא בדקה עוד עד יום ח' רב אשי ורב חנינא אמרי תחלתו וסופו של ז' ימים בעינן.
<h2>דף סט.</h2>
שבעה נקיים. כל אשה כשפוסקת לראות מונה ז' נקיים חוץ מאותו יום שפסקה בו דאמר בפרק בנות כותים (דף ל"ג) בנ"כ נדות מעריסתן מפני יום שפוסקת בו סופרת למנין ז', אע"ג דאתקיף רמי בר חמא עלה אין למנות יום שפוסקת בו למנין ז' נקיים כדאמר בפרק בתרא דנדה לרב זבה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין ז' ומקשי ככותאי אמרה לשמעתיה, מכלל דמילתא דפשיטא שאין לספור ככותים. וז' נקיים היא חומרא דר' זירא דאפי' טפה כחרדל יושבות ז' נקיים ועשו אותן ספק זבות לישב ז' נקיים, ובפ' בתרא דנדה משמע לספק זיבה שוינהו. ולובשת בגדים חלוק לבן וסדין לבן על מטתה זהו ימי לבון ויש שרוחצות פניה של מטה ובודקת אותו מקום בחוריו וסדקיו פן תדבק שם טפה כחרדל שאם תראה סותרת מה שספרה ז' נקיים.
<h2>דף עא.</h2>
קדוש תשמיש. בשבועות בפרק ידיעות הטומאה (י"ח ע"ב) המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים. בפ' ב' דנדה (י"ז ע"א) אסור לשמש לאור היום אם לא יאפיל בטליתו או בבית אפל, ולא לאור הנר שלא יהו בניו נכפין. ובפ' י"ט (ביצה כ"ב ע"א) כופה על הנר כלי או עושה פריסת בגד. בגיטין מי שאחזו (ע' ע"א) הקיז ושימש מיד בניו ויתקין, הקיזו שניהם ושמשו קודם שיטעמו כלום בניהם בעלי ראתן. בא מבית הכסא לא ישמש עד שישהא מהלך חצי מיל, ואם שימש בניו נכפין. שמש מעומד אחזתו עוית מיושב דלדיא. בפ"א דחגיגה (ה' ע"ב) לא ישיח שיחה יתירה עם אשתו אם אינה צריכה להתרצות. ובנדרים בפ' ואלו מותרין (כ' ע"ב) גבי אימא שלום מגלה טפח ומכסה טפח. אל ישתה בכוס זה ועינו בכוס אחר. וליזהר מן א"סנת מש"געח בני אמה בני אנוסה בני שנואה בני נידוי, תמורה, מריבה, שיכרות, גרושת הלב, ערבוביא, בני חצופה. בפ"ב דנדה (י"ז ע"א) אין משמשין מטותיהן לפני כל. בפרק המפלת (דף ל"א) משהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחילה וכן יבעול וישנה שיהו בניו זכרי'. לדעתה כדאמר בפ' בתרא דערובין (ק' ע"ב) ובפ' א' דבבא בתרא (י' ע"ב) ישמח באשתו לדבר מצוה. בפרק בתרא דנדה (ע' ע"ב) אשתו הוגנת ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויבקש רחמים ממי שהבנים שלו נחלת ה' בנים. בפרק המפלת (ל"א ע"ב) אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה.
